כבר הרבה זמן אני מחפשת לשוהם הצגה שתתאים לגילה. מסתבר שזו משימה דיי מורכבת. אבל לבסוף הצלחתי למצוא- "אליעזר והגזר" יום ראשון ה- 28.01.18 בשעה 17:45- מעולה, הזמנתי כרטיסים.

רצה הגורל ושבוע לפני ההצגה התבשרנו שיש לנו ברית באותו היום. חישבתי מסלול במהרה והגעתי למסקנה שאם שוהם תישן טוב צהריים אז נספיק להגיע להצגה.

​

בבוקר של אותו היום הרגשתי שהיא לא במיטבה. משהו מתרחש בתוך הגוף הקטנטן הזה, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע במדויק. לקראת הצהריים היא אכן הלכה לישון צהריים ( לקח לה המון זמן יחסית ליום רגיל...) אבל היי- תיארתי לעצמי שמרפי יגיע... ובכל זאת היא נרדמה וישנה שעה וחצי. מעולה, זה אומר שנצליח להגיע להצגה והיא לא תהיה עייפה.

בשעה 13:30 היא קמה, אני כבר הייתי מוכנה והתחלתי לארגן אותה תוך כדי קיטורים רבים (איתותים רבים) שלה ושיקוף שלי של מי היא הולכת לפגוש ולראות. 
באירוע הברית היא רצתה הרבה מגע וידיים (מה שבדרך כלל פחות אופייני לה, בייחוד שסבתא שלה בסביבה שאז היא דיי שוכחת שאני קיימת :) ). הרמתי ונתתי בכייף ובאהבה. 

כשאירוע הברית הגיע לקראת סיום הבנתי שאני צריכה לנסוע הביתה להוריד את בעלי ומשם להמשיך להצגה. חישוב הזמן שלי לא היה מוצלח במיוחד ומצאתי את עצמי בלחץ להספיק להגיע בזמן. שוהם דיי קיטרה (אותתה לי) בזמן שהיינו באוטו. היא לא הייתה מרוצה, נראתה חצי עייפה והחצי השני לא ברור. אבל היי.... ישנת שעה וחצי, את לא אמורה להיות עייפה. פיספסתי. 

המשכתי בתוכנית והגענו למקום ההצגה - נכנסנו 2 דק' לאחר שהתחיל. רק התיישבנו והיא הסתכלה עליי ואמרה "אמא הביתה"... הסתכלתי במבט מופתע ואמרתי לה "באנו לראות את ההצגה של אליעזר והגזר" ונעניתי ב- "לא צוה" (לא רוצה). השחקנית התחילה לשיר ושוהם הסתכלה. נתתי עוד צ'אנס אולי בכל זאת היא תרצה להישאר.. 
אחרי שלוש דק' שוב- "אמא הביתה" מלווה בפרצוף עצוב ותחילתו של בכי קל.. ולי סוף סוף נפל האסימון, חזרתי להוביל!

​

היא לא הייתה מוכנה היום להצגה. משהו עבר עליה וזה לא כל כך משנה מה, היא אותתה לי ואני פספסתי. באותה שנייה עטפתי אותה ואמרתי לה "בואי אהובה שלי נלך הביתה".
אחרי פחות מעשר דקות כבר היינו בדרכנו הביתה. 

אני לא יודעת מה בדיוק קרה ומה בדיוק עבר עליה, אולי היא באמת הייתה עייפה למרות ש"ישנה טוב" צהריים. אולי היא קמה בבוקר על צד שמאל.. זה באמת לא משנה. בדרך חשבתי לעצמי בשביל מי ההצגה הזו?

בשבילה!

אני חיפשתי ורכשתי כרטיסים כדי שיהיה לה כייף, כדי שהיא תהנה. 

הרצון העז שיהיה לה כייף גרם לי למיסוך ולא הצלחתי לראות שלקטנה שלי לא מתאים הכיף הזה היום, אולי ביום אחר. 

אני שמחה שהתעוררתי בזמן (כי משם זה היה יכול להידרדר בקלות לבכי שלה ותסכול וכעס שלי), שלא התעקשתי, שהבנתי שזה פשוט לא בשבילה היום ונסענו הביתה. בבית היא סיפרה לאבא שהיה כלב בהצגה, וגם גזר.. ואני קיוויתי שלפחות מהדקות הללו היא נהנתה...

​

חשוב לזכור כי לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בלתכנן איזה יום כייף או פעילות, אפילו שילמנו על כך (ולפעמים לא מעט) אבל יחד עם זאת- עבור מי עשינו את כל זה? מי אמור ליהנות מזה? הם, הילדים. ואם הם לא ייהנו, ויבואו רק כי תכננו עבורם והשקענו, נאבד את כל המטרה שלשמה טרחנו. אז נמצא את עצמנו חושבים בלב או בקול "כל מה שעשיתי, כל מה שטרחתי ובסוף בשביל מה? בשביל שתבכה? תקטר?  כפיות טובה..."

​

אז בהחלט אפשר רצוי וכדאי לקחת אותם לפעילויות וימי כייף. יחד עם זאת, כדאי לקחת בחשבון כמה דברים:

*אצל ילדים הכל דינאמי ולא בהכרח שקביעת הפעילות  שבוע לפני, בהכרח יתאים באותו היום. 

*קחו בחשבון שאולי נצטרך לוותר, שיתכן והפעילות לא תצא אל הפועל. אולי בגילאים הקטנים יותר גם לא להשקיע מבחינה כספית סכומים גדולים כדי להוריד את רמת התסכול שלנו, במידה ונבטל. 

*אם ניתן, יכול להיות שיהיה שווה לקנות כרטיסים ולבצע תשלום רק במעמד הכניסה ואם לא יכולנו להגיע, לפחות לא נפסיד.

*לקחת בחשבון שבכל זאת הכל יכול להיות בסדר ותוכלו ליהנות ולכייף :)

​

#הקשבה
#הורות_מובילה
#לפעמים_דברים_קורים_אחרת_ממה_שתיכננו

​

באהבה קוטן