זכרונות ילדות...
אתמול, בדרכנו הביתה כשהטיפות התנפצו על השמשה ניזכרתי בגשם שירד לפני כ- 18 שנה בערך. גשם שגרם לי להרגיש תחושות שאותן אני זוכרת עד היום.
כשהייתי בגיל 10 בערך מאוד רציתי שאבא שלי ייקח אותי לקנות משהו בשוק זה היה אחר צהריים סגרירי ועתיד היה לרדת גשם. באותו הזמן התקלקלו המגבים באוטו. אבא שלי הסביר לי שלא כדאי לנסוע עכשיו כי אם יתחיל לרדת גשם, בדיוק כמו שזה נראה המגבים לא ינקו את השמשה והוא לא יוכל לראות את הדרך ולנסוע. הוא הציע שנדחה את זה להיום אחר. אבל אני נשארתי בשלי ממש ממש ממש רציתי את... אני אפילו לא זוכרת מה רציתי לקנות אז. התעקשתי, קרצצתי וחפרתי. לבסוף הוא נכנע ונסענו. לא הספיקו לעבור 5 דק' והתחיל לרדת גשם. אבא שלי עצר את האוטו בצד ויצא לנגב את הגשם על השמשה בכדי שנוכל לפחות לחזור הביתה. ואני? אני ישבתי באוטו, ראיתי איך אבא שלי יוצא החוצה בגשם מנסה לנקות ונרטב כולו.. תחושות תסכול עצב ואשמה עלו בי. בגללי הוא בחוץ עכשיו רטוב מהגשם. אם רק הייתי מקשיבה לו זה לא היה קורה... הרגשתי תחושת חרטה עזה. לבסוף הוא נכנס לאוטו ואני ישבתי בשקט אני זוכרת שהשפלתי מבט מהבושה אבל למזלי הוא לא אמר דבר. הוא לא כעס, הוא לא הוכיח אותי שטעיתי שאם רק הייתי מקשיבה זה לא היה קורה והוא גם לא אמר לי "אמרתי לך"....את האמת הוא לא היה צריך. הרגשתי את זה לבד במלא העוצמה.
הרבה פעמים אנחנו מזהירים, מתריעים, מבקשים ומנסים לחנך. אבל לבסוף הגלידה נופלת, הכוס נשברת, החולצה מתלכלכת והמשחק נהרס. ואנחנו ישר מגיבים- "אבל אמרתי לך כל כך הרבה פעמים אתה פשוט לא מקשיב, אם היית מקשיב זה לא היה קורה".
ומה הילד מרגיש? תסכול כפול גם נפלה לי הגלידה וגם אמא כועסת עליי ומה יהיה עכשיו? אולי גם אקבל עונש?
התסכול הזה לא יכול להישאר הוא חייב לצאת. אז, בדר"כ הילד מתחיל לבכות ואנחנו ישר מפצירים בו " אין לך על מה לבכות".. ואז גם האופציה לשחרר את התסכול ע"י הדמעות שזו הדרך הפיזיולוגית הנכונה גם נחסמה בפניו. הוספנו תסכול, תסכול משולש.. זה מתכון לאחר הצהריים מאתגר במיוחד של ריבים ויכוחים וחוסר תקשורת. כל הצדדים מפסידים.
בסיטואציות כאלו אפשר להזהיר ולנסות ללמד מניסיוננו אבל חשוב לזכור שלימוד לא נעשה בעת משבר, או בזמן תוכחה כשהגלידה נפלה (וילדים לומדים מניסוי וטעייה בדיוק כמו ללמוד ללכת וליפול) זה לגיטימי בפרט בגילאי 2-3. בתור הורים שרוצים להוביל את הילד להסיק מסקנות וללמוד מהסיטואציה כדאי שננסה לשלוט על התסכול שמציף אותנו ולא לומר דבר. אפשר לשקף מה קרה "הגלידה נפלה, עכשיו צריך לנקות.." בלי כעס ובלי האשמות ואם זה קשה באותו הרגע אז עדיף פשוט לא לומר דבר, אחרת הילד ילבש שיריון ופשוט יהיה במגננה ומעצם כך יתקוף חזרה כמו "מה אכפת לי" וכו'..
הסתיימה הסיטואציה? חכו לשעת קשב רגועה ואז תבצעו סגירת מעגל- "היום קניתי לך גלידה והסברתי לך שאם אתה תקפוץ עם הגלידה היא כנראה תיפול לך.. ובסוף זה מה שקרה". אולי בפעם הבאה כדאי יהיה לך לסיים את הגלידה ואז לקפוץ, או לתת לי לשמור לך עליה, אעשה זאת בשמחה".
לשים את האגו בצד עם הכעס והתסכול.
ילדים זוכרים תחושות וחוויות רגשיות (בדיוק כפי שקרה לי) הם לא יזכרו את הגלידה או את הצעצוע אלא את מה שהרגישו כשנפלה להם הגלידה ובפרט אם כעסנו עליהם והענשנו אותם. חלק מההתפתחות התקינה שלהם זה החופש ללמוד, לחקור, לטעות ולצמוח מכך מה שנקרא על בשרם, הם כבר ילמדו לבד בלי התוספת הכועסת והמתוסכלת שלנו. אנחנו שם כדי לתת ביטחון, לאפשר ולכוון.
וכן זה ממש קשה אבל שווה.
באהבה קוטן 💜